04.jpg

מסע לעולמות דימיוניים - הזמנים המתים/ שחר ברם

Dead times - cover1

כריכת "הזמנים המתים"

        שחר, מרצה בתוכנית, מזמין אתכם למסע לעולם דימיוני. מצורף קטע קצר  מתוך הספר. על הספר: "פרידה,  חיפוש, מרדף ובריחה, יערות עד  ומדבריות צחיחים, מצוקי הרים ומרחבי ים, ממלכות שאבדו ונתינים שהוגלו, חבלי ארץ שנכבשו ועמים הנאבקים על מורשתם, מלחמת הארץ בכוחות  הרעילים המחלחלים באדמתה והחיפוש אחר המילים הנכונות שיביעו את  תלאות הדרך, וכמובן הזמן: הזמן המולך על הכול, שמהלכו קצוב אך הוא  מתכווץ ומתארך על פי רחשי הלב, הגעגועים והציפייה.סיפור מסעו של אב בעקבות בניו, של אח המבקש את אחיו, של בן שאמו קוראת לו בחלומו לשוב 

מסעו של נַנְתָּנִי, הנמשך כבר ימים ארוכים, התחדש כאילו לא פסק מעולם. כלוא בזרועות הגליליות ומונף אל על התעורר נַנְתָּנִי בשלב כלשהו מדמדומים שנשאו אותו הרחק. כמה זמן כבר נושאים אותו וכמה זמן כבר עבר מאז שכל זה התחיל? יש שהזמן רץ במירוץ מטורף ואי אפשר לעצור אותו ויש שהוא דווקא נעצר, רגע אחד כמוהו כנצח ונדמה שלא ייגמר לעולם: שוב הוא נישא בידי בני חַפְצָן והמסע נמשך כבר שנים על שנים. הוא יודע שאָמנם רק ימים עברו: עשרה, שניםֿעשר, אולי יותר; אבל עכשיו, כשהוא נתון בידי הזרועות הגליליות וסביבו הריח העקר והטהור של בני חַפְצָן, נדמה שכבר חיים שלמים עברו כשהוא לכוד בידיהם. נַנְתָּנִי פקח חרך צר בעיניו והשקיף אל המראות הנעים סביבו במהירות. שוב לא ניתן היה לראות כל סימן לחיים. בדעתו עלו קולות הלילה שהפיגו את החידלון הארוך שכפה עליו המסע. היכן אלה? מי הם היו? מנין הגיעו ואיפה הם עכשיו? הוא ניסה להיזכר בשירים שהפיגו את בדידותו ועודדו את רוחו אך לא הצליח. הצלילים נמוגו, המילים נעלמו ומקצבם הקבוע והמהיר של בני חַפְצָן הדהד בגופו והעלה בו ספקות: האומנם שמע באמת את הקולות ההם או שגם זה היה חלק משנת ההזיות שאליה נמלט שוב, כדרכו מאז נחטף אל המסע הזה שלא מסתיים? הכול התערבב. קשה היה להציב את הגבולות בין דמדומים שנשאו את רוחו מעלה, ובין מראות וקולות שאכן שמע כשרוחו הייתה ערה ושוטטה במציאות הנוראה שאליה נקלע. התחומים היה דומים מדי, גם אם היה האחד אפל ומפחיד והאחר מנחם ומואר.

מבטו של נַנְתָּנִי חלף על פני השמיים הכהים, הנעולים בווילון מתכת כבד. האור היה קלוש ולא השתנה מאז התעורר. טיפות גדולות שנראו כמתכת גמישה החלו צונחות מן השמיים הנמוכים על המשטחים האפורים. הן נפלו אחתֿאחת במטח אִטי וכבד שנַנְתָּנִי דימה לשמוע את צלילו: טאם, טאם, טאם, נחתו הטיפות ונַנְתָּנִי ספר אותן בלִבו כמציינות את הזמן ששוב האט את מהלכו. נדמה היה שאפשר לראות איך הוא עובר, הזמן, נמתח לאט ונופל, רגע אחר רגע, וכל רגע כזה ארוך וממושך – רגע אחד בלבד מתוך מי יודע כמה המוני רגעים שצריכים עוד לעבור עד שיסתיים כל זה... עכשיו היה הזמן אחר, לא רק המקום אחר. עכשיו נעלם הזמן הרגיל, הזמן עצמו הפך קר ואפור וגם הוא לועג לו, יחד עם כל העולם שסביב.

על המשטחים האפורים לא היו עתה כל מבנים; ערֵמות, מִצבורי מתכת ועמודים גבוהים נפרשו ללא סדר במרחב. מלבד זאת היה הכול חתום בשמיכה האפורה והכבדה שלא הבדילה בין שמיים וארץ. נַנְתָּנִי ניסה להתבונן קדימה, מחפש אופק שבו ניכר שינוי ומסתמנת תכלית, אך לפתע נפלה חשכה, בבתֿאחת, ועִמה נעלמו מעט הפרטים שהספיק לראות. מכאן ואילך קלטו עיניו שנפקחו לסירוגין רק כדורים אדמדמים שנקלעו לשדה ראייתו שעה שהמשיך בדרכו, נישא בידי בני חַפְצָן הממהרים. הוא הביט בחשכה ומדי פעם, כשהיה אור אדום שכזה מבליח מול עיניו, הייתה רוחו מתעוררת ובראשו קם מאפרו הרעיון הדועך שעליו להימלט, שבכוחו לעשות זאת. אך כדורי האור הצטרפו לבסוף אל מצעדו הלעגני של הזמן והתקווה לברוח הלכה והתכסתה בשכבות אפורות של ייאוש, דכדוך ועייפות. שכבות אפלות הצטברו בתוכו, ערֵמה חשוכה שתחתיה נקברה התקווה להיחלץ. משקלה של הערֵמה הלך וגדל והעיק על הגוף המתקשה לנשום: הוא הולך אל חַפְצָן ואין שום דרך לברוח. הבנים הנוראים האלה הולכים אל אביהם הנורא עוד יותר והסוף של המסע הנורא הזה הוא חַפְצָן. הוא ממתין לו, שם במכרות, עם קרנו האדומה והשורפת. שם יהיה הסוף. הסוף שלו. אפלה כיסתה על הכול. עדיף לשוב ולצלול אל עולמות רחוקים, לחשה הרוח לגוף העייף, עדיף להתרחק מכאן. הרוח הגביהה אל אור פנימי, מנחם ומטעה ונַנְתָּנִי שקע בהזיות רחוקות.

 

 

 

 

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

אתם כאן: Home מה חדש? הזמנים המתים / שחר ברם (14)