תוכנית "נופי ידע" שמחה להכריז
על הזוכים בתחרות היצירות לתלמידי התואר הראשון על אודות מקומה
ומעמדה של המוזה ביחס ליוצר בן-זמנינו. 
הזוכים בתרות היצירות לשנת תשע"ו הם: 
מקום ראשון – "Timeless Odyssey" מאת שקד אברשי 
מקום שני – "קובץ שירים" מאת טל בלומשטיין 
מקום שלישי – "השיר והאדם – מחזור שירי מוזות" מאת לילך רוקר
וועדת הפרס מבקשת להודות לכל הסטודנטים שלקחו חלק בתחרות.

 

 

 

 

 

 

מקום ראשון - שקד אברשי, ב"א פסיכולוגיה וביולוגיה

עמודים 60-1

עמודים 120-61

עמודים 181-121

 

---

 מקום שני – טל בלומשטיין, ב"א פסיכודלי שנה ב'

 

 תנודות בחלל

מובילות אותנו

במסלול התנגשות.

ויברציות אנרגטיות

נטמעות בתוכנו.

מלבות יצרים,

מרחיבות את

הקרע

שקיים במהותנו.

מערערות את המרקם

העדין,

השברירי

של הנפש.

הכל נאטם בגופנו.

פצצות מתקתקות

מהלכות ברחוב.

הריקושטים

שלי

שורפים את הדף.

המציאות נוקשה. קשוחה.

אמתית עד

כאב.

המילים נתקעות

בגרון

משתמטות.

מסרבות לצאת

לעוד מלחמה

מיותרת.

כשמגיעים לקצה,

השירה מתחילה.

.

ונוס, אתנה וזאוס

קבורים תחת

שכבות של בטון.

משלחים לעברנו

גלים של

אורבניות

קרירה

הבדידות

חודרת לעצמות

מבליחה בהבזקים של

מודעות עצמית

בעולם המהיר, המסנוור.

והיד כותבת כדי להרגיע

צמרמורת,

כדי להשקיט

את רעידת האדמה הבלתי נמנעת. 

 

---

 מקום שלישי – לילך רוקר, ב"א לשון וספרות

 

 

תְּפִלָּה לַמּוּזוֹת 

מוּזוֹת בְּנוֹת זְאוּס

מוּזוֹת בְּנוֹת דַּעַת

מוּזוֹת שׁוֹכְנוֹת נְהָרוֹת וְהָרִים

רִנָּה וּמִזְמוֹר לַאֲבִיכֶן

בְּנוֹת זְאוּס

הַלְלוּ הַדַּעַת

הַעֲלוּ אֶת זִכְרוֹן הַשִּׁירָה.

עָיַף הָאָדָם מִזֶּבַח וּפֶלֶל

עָזַב הָאָדָם לִדְרָכָיו

פָּנָה הָאָדָם לְחַיֵּי הֶבֶל

נָטַשׁ מִקְדְּשֵׁי אֱלֹהָיו

הוֹ, מוּזוֹת פְּקַחְנָה עֵינַי לִרְוָחָה

פַּרְתֶּנוֹס אָרְגָה אֶת קִצֵּנוּ

חוּטִים שֶׁל גּוֹרָל גֻּנְּבוּ לְנוּלָהּ

עָמְדָה הַמִּיקֵנִית מוּלֵנוּ

כָארוֹן קִבֵּל מְעוֹתָיו בִּרְבָבָה

עֵת נָפְלוּ חַיָּלֵינוּ עַל חָרֶב

הָאדֶס פָּתַח שְׁעָרָיו לִרְוָחָה

לְנִשְׁמוֹת גִּבּוֹרִים עוֹזְבֵי אָרֶץ

מוּזוֹת שׁוֹכְנוֹת הֶלִיקוֹן הָר הַקֹּדֶשׁ

חַזְקוּנִי לָשִׁיר אֶת שִׁירְכֶן

מְשׁוֹרֵר אֲנוֹכִי בֵּן אֱנוֹשׁ וּבֵן מָוְתָה

אַךְ קִינָתִי תָּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶן.

 

לְמוּזַת הַשִּׁירָה

 

מִנֹּגַהּ זִיו פָּנַיִךְ

אֶפְרֹשֹ יָדַי לַמְּרוֹמִים

וְאֶשְׁאֲלֵךְ:

מַדּוּעַ אֵלָתִי, מַדּוּעַ יָפָתִי

שָׁבִית כָּךְ אֶת לִבִּי?

וְלֹא תְּשׁוּבָה, לֹא מַעֲנֶה, לֹא קוֹל וְלֹא הֵד

מוּזַת הַשִּׁירָה חָמְקָה כַּשֵּׁד.

וּמִי כְּקוֹל קוֹרֵא?

חָמַק הַחֲלַקְלַק כְּשֵׁם שֶׁבָּא הוּא נִסְתַּלַּק.

לְאָן?

                                    לְשָׁם!

               אָבַד

 

עֵת לְהַבִּיעַ חוֹתָם

 

לָקוּם, לִלְמֹד, לַעֲבֹד

לְנַגֵּן, לִקְרֹא, לִכְתֹּב.

לִישֹׁן.

לְמִי יֵשׁ כֹּחַ לִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּחַ

כָּל מַחְשָׁבָה הַמִּתְרוֹצֶצֶת בַּמֹּחַ?

לִצְפּוֹת, לֶאֱכֹל, לִטֹּל

לְהַנִּיחַ, לַחֲשֹׁב...

מִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת מַחֲשָׁבוֹת בִּזְמָנִים כְּגוֹן אֵלֶּה?

לִכְתֹּב,

לַחֲדֹל.

לַחֲשֹׁב.

לְהַרְהֵר...

אוּלַי תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה טוֹבָה, מַבְרִיקָה...

לֹא-לֹא, שׁוּב חָמְקָה.

שְׁנִיָּה –

הִנֵה!

הוֹ, אֵיזֶה אֹשֶׁר!

עֵת לְהַבִּיעַ חוֹתָם.

עֵת לוֹמַר: "שֶׁלִּי הוּא הַזְּמָן!"